פסק-דין בתיק ע"א 1647-07-11

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ת' בר אשר - צבן) ב-ת"א 6358/05 מיום 18.5.11, וערעור שכנגד על החלטת כב' השופט המנוח מ' בן עטר ז"ל מיום 2.8.07.

המערער הגיש נגד המשיבות 1 ו-2 (להלן: " המשיבות") תביעת שיבוב על בסיס ההסכם רב השנים שביניהם בגין תשלום גמלאות סיעוד ששילם וישלם למשיבה 3, שנפגעה בתאונת דרכים שארעה ביום 23.6.98 (להלן: " הנפגעת") (המשיבה 4 היא בתה של המשיבה 3 והאפוטרופסית שלה). במסגרת התביעה הגישו המשיבות הודעה לצד ג' נגד הנפגעת ובתה על יסוד הסכם פשרה שנחתם במסגרת תביעה שהגישה הנפגעת כנגד המשיבות, בו נקבע כי המשיבות יהיו זכאיות לשיפוי מהנפגעת אם תוגש נגדן תביעת שיפוי על ידי המערער.

2.         המחלוקת בבית משפט קמא סבה בעיקרה על השאלה האם עלה בידי המערער להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין גמלת הסיעוד שהוא משלם לנפגעת לבין הנכות שנגרמה לה בתאונה. בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי לא ניתן לייחס לנכות

שנגרמה לנפגעת כתוצאה מהתאונה את מלוא גמלת הסיעוד המשולמת לה, וזאת למרות שמצא כי התאונה החמירה את מצבה של הנפגעת. בית המשפט התייחס בפסק הדין לשאלת האופן שבו על המערער לבסס קיומו של קשר סיבתי בין גמלאות הסיעוד לבין התאונה במסגרת תביעה על פי ההסכם וציין קיומן של שתי אסכולות: זו שדוגל בה המערער, לפיה אין צורך בעריכת חוות דעת רפואית בשאלת הקשר הסיבתי וניתן להסתפק באמור בהערכות התלות שמכוחן משולמת גימלת הסיעוד; וזו שטענו לה המשיבות, לפיה שאלת הקשר הסיבתי טעונה הוכחה בחוות דעת רפואית מטעם המל"ל. בית המשפט קבע כי אינו נדרש להכריע איזו מן האסכולות היא הנכונה, שכן עיון בתיקה של הנפגעת במל"ל מעלה כי גם לפני התאונה נזקקה לסיוע של הזולת בביצוע פעולות יומיומיות ולכן הוכרה ביום 1.3.96 כזכאית לגמלת סיעוד. לפיכך, אפילו החמירה התאונה את מצבה, לא היה בידי המערער להצביע על נתונים שעל יסודם ניתן לקבוע מה שיעור ההחמרה שהסבה התאונה ומה סכום הגמלאות שיש לזקוף לחובת המשיבות.

בהחלטה מיום 2.8.07, מושא הערעור שכנגד, ניתנה למשיבות רשות לשלוח הודעה לצד ג' לנפגעת ובתה ונקבע בה גם, כי המשיבות יהיו מנועות מלטעון בהגנתן כי המערער היה חייב לזקוף את הפיצויים שהמשיבות שילמו לנפגעת על חשבון גמלת הסיעוד המגיעה לנפגעת ממנו (טענה הנסמכת על הוראות סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

3.         במסגרת הערעור טען ב"כ המערער כי הובאו ראיות מספיקות לצורך הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין תשלום גמלאות הסיעוד לבין התאונה. ראיות אלה עולות לטענת ב"כ המערער הן מהערכות התלות שנעשו לנפגעת על ידי עו"סיות או אחיות מטעם המערער; ואם לא די בכך, הקשר הסיבתי מוכח מתוך חוות דעתם של המומחים בתחום האורתופדי והנוירולוגי שמונו כמומחים מטעם בית המשפט בתביעת הנפגעת נגד המשיבות.

ב"כ המשיבות וב"כ הנפגעת ובתה טענו שיש לקיים את פסק דינה של הערכאה הראשונה מטעמיו.

4.         לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים לפנינו, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות וכי מסקנת בית משפט קמא, לפיה המערער לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין תשלום גמלת הסיעוד לבין התאונה - בדין יסודה. להלן נבאר עמדתנו.

5.         מבלי להידרש לשאלה מה טיב ההוכחה שעל המל"ל להביא בבואו לתבוע שיפוי מהמשיבות בגין גמלת סיעוד שהוא משלם לנפגע (ראו בעניין זה דברים שנאמרו בע"א (ת"א) 1109/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, מיום 29.9.09, המאזכרים בין היתר את פסק הדין בע"א (י-ם) 11316/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 9.8.09), לא מצאנו במסמכים שהמערער ביקש להפנות אליהם תשובה מספקת לשאלת הקשר הסיבתי.

אשר להערכות התלות, קיימות הערכות תלות שנעשו לנפגעת לפני התאונה שמהן עולה הצורך של הנפגעת בסיעוד עוד לפני התאונה (הערכה מיום 25.3.96). על יסודן הוחלט לראות את הנפגעת כזכאית לשירותי סיעוד בשיעור של 100% החל מיום 1.3.96. רק ביום 1.1.00, כשנה וחצי לאחר התאונה, הוחלט לשנות את שיעור הזכאות לשירותי סיעוד לרמה של 150%. מבין שלושת הערכות התלות שנעשו לנפגעת לאחר התאונה (בימים 15.12.98, 2.5.99, ו-16.12.99), בשתי ההערכות הראשונות צוין בראשן כי אין החמרה במצבה לעומת המצב שנצפה בהערכת התלות האחרונה (זו משנת 96), ולכן הוחלט שלא להגדיל את הזכות לשירותי סיעוד. רק בהערכה האחרונה שנעשתה, כאמור, ביום 16.12.99 נצפתה החמרה אשר הצדיקה הגדלה בשיעור שירותי הסיעוד שהנפגעת זכאית להם. עוד יש לציין כי ביום 1.2.07 הוגדל שיעור הזכאות ל-168%. לנתון זה לא הובא כל הסבר ולא ניתן לדעת האם מדובר בשינוי שמקורו בהחמרה נוספת במצבה של הנפגעת שאינו קשור בהכרח לתאונת הדרכים. התמונה המצטיירת, אפוא, מתוך עיון במסמכי המל"ל במסגרת ענף שירותי סיעוד היא, כי הנפגעת נזקקה לסיעוד עוד לפני התאונה ואף לאחריה, כאשר לא ניתן לקבוע באופן מדויק באיזה שיעור החמירה התאונה את הנזקקות לסיעוד.

ב"כ המערער הפנה, באופן חלופי, לחוות הדעת שהוגשו במסגרת תביעת הנפגעת נגד המשיבות וטען כי ניתן למצוא בהן תשובה לשאלת הקשר הסיבתי. טענה זו של

המערער המבקשת להפנות לחוות הדעת הרפואיות בתביעת הנפגע חורגת מעמדתו העקבית של המערער בתביעות שיפוי כגון דא, המבקשת לסמוך על חוות הדעת של רופאיו וועדותיו ומתנגדת דרך קבע לאימוץ האמור בחוות הדעת מטעם בית המשפט בתביעות הנפגעים (דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס(4) 132, בפיסקה 13 (2006); רע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית - קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מיום 29.3.09 ; ע"א (י-ם)9663/06  המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, מיום 15.7.07, בפיסקה 26) . מבלי שנביע עמדה בדבר האפשרות לאמץ חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט שנערכה בתיק פלוני כחוות דעת של מומחה מטעם אחד הצדדים בתיק אלמוני, גם לגופו של עניין לא מצאנו אפשרות לסמוך על חוות הדעת שנערכו בתביעת הנפגעת את שאלת הקשר הסיבתי. אשר לחוות הדעת של ד"ר איסקוב, מומחה לרפואה פיזיקלית ושיקום, המומחה עסק בנושא השיקום האורטופדי של הנפגעת ואין בחוות דעתו כל התייחסות למצבה הרפואי הקודם. אשר לחוות הדעת של פרופ' ארלזורוב, מומחה לנוירולוגיה, המומחה אומנם התייחס לנתונים בדבר מצב רפואי קודם, ואולם הנתונים האחרונים שעמדו לפניו היו משנת 1995 ולא לאחר מכן (נזכיר כי התאונה ארעה ביום 23.6.98). במיוחד לא עמדו לנגד עיניו הערכת התלות שנעשתה במסגרת המל"ל בשנת 1996, כמו גם נתונים נוספים מכרטיסה הרפואי של הנפגעת כעולה מהאמור בפרק ג' לסיכומי המשיבות בבית משפט קמא (בעמ' 4).

6.         סיכומם של דברים. לא עלה בידי המערער לבסס כדבעי קיומו של קשר סיבתי בין גימלאות הסיעוד המשולמות לנפגעת לבין תאונת הדרכים באף לא אחת מדרכי ההוכחה שנבחרו על ידו (מסמכי המל"ל מזה, וחוות הדעת בתיק הנפגעת מזה), וזאת, כאמור, מבלי שראינו צורך לנקוט עמדה בדבר דרך ההוכחה הנכונה שיש לאמץ במקרה דנן.

7.         לאור התוצאה מתייתר הצורך לדון בערעור שכנגד שהגישו המשיבות.

המערער ישא בשכ"ט המשיבות בערעור בסכום של 15,000 ש"ח ובשכ"ט הנפגעת ובתה בסכום נוסף של 10,000 ש"ח.

ניתן היום, י"ז חשוון תשע"ב, 14 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.